השערורייה
שר הפנים, אריה דרעי, תומך ביוזמה לעכב את מהפיכת הנגישות ולהגביל את האכיפה של נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. המשמעות היא שמדינת ישראל תמשיך להיות לא נגישה. (לקריאה נוספת)
13 שנה אחרי שחוק הנגישות חייב הנגשה של כל מבנה ציבור ושירות ציבורי.
20 שנה אחרי שהחוק חייב רשויות מקומיות להנמיך מדרכות.
69 שנה אחרי הקמת מדינת ישראל.
הגיע הזמן להנגיש.
התקווה
במהלך 2005 חוקק פרק הנגישות לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, 1998 שפתח את מהפיכת הנגישות. באיחור רב הותקנו תקנות מכוח החוק שחייבו להנגיש כל מבנה ציבורי ושירות ציבורי לכל סוגי המוגבלויות. הרשויות המקומיות קיבלו הכי הרבה זמן להנגשה – עד 2021. עכשיו כשהחלה חובה מדורגת להנגשה, הגיע הרגע שלו ייחלנו. מדינה נגישה.
התירוצים
מרכז השלטון המקומי הגיש בג”ץ במהלך 2016 כנגד ממשלת ישראל בדרישה להקפיא את אכיפת הנגישות עד לקבלת תוספת תקציבית. 30 ארגוני חברה אזרחית הצביעו במסגרת העתירה על אוזלת היד של הרשויות המקומיות בהנגשה, על כך שלא נוצל תקציב רב שניתן לצורך הנגשה וכי לא נעשו פעולות ראשוניות ללא עלות גבוהה מצד הרשויות כדי להתחיל בנגישות. העתירה נדחתה במקום. (לקריאה נוספת לחצו כאן).
אבל הרשויות המקומיות מגלות נחישות רבה כשמדובר במסמוס חובת הנגישות. לאחר שנכשלו בבג”ץ הן מפעילות לחץ על הממשלה לשנות את החוק, להשהות את סמכויות האכיפה, לצמצם את חובת הנגישות. ועכשיו הן הצליחו לגייס את שר הפנים, דרעי, לגבות אותן בדרישתן להקפיא את האכיפה.
30 שנה לאחר תחילת חקיקת הנגישות (חוק הרשויות המקומיות (סידורים לנכים), 1988) כבר ברור שללא אכיפה אין נגישות. תחנות אוטובוס, בתי ספר, מבני ציבור, שירותים ציבוריים אינם מונגשים ללא חרב האכיפה.
המאבק הציבורי
לכן חשיבות העצומה הזו, להראות שלאזרחי ישראל אכפת מנגישות. להבהיר להנהגת השלטון המקומי ולשר הפנים שאף אדם עם מוגבלות אינו שקוף. ושאזרחי ישראל לא יסבלו דחייה נוספת של חובות הנגישות.
